יום ראשון, 30 במרץ 2014

Hi-tech is Sometimes Yearning for a Low-tech House


One of the favorite gimmicks of Business Administration lecturers is the well-known story about the NASA discovery that the pens given to the first astronauts refused to write in space. Following the conclusion that the ink couldn’t defy the laws of non-gravity, it was decided to develop a pen working on other principles. After 10 years of research and an expenditure of around $12 million, NASA succeeded in developing a pen that works in any condition.
Encountering a similar problem, the Russians sorted it by simply using a pencil.
So as not to be hooked on “Soviet” solutions, another gimmick of the same series tells about a prestigious Japanese soap factory that received a letter from a customer who had bought a box containing no soap. The hi-tech factory immediately rushed a computer program to pinpoint the hitch in the packaging line. The plant engineers convened to prevent such a mishap in the future and decided to install along the packaging line sophisticated x-ray cameras, posting next to each machine a supervisor who would remove any box that the machine bleeped empty. A smaller soap factory solved the problem with a domestic fan aimed at the packaging machine. Whenever an empty box passed in front of the fan, it simply flew away.
One of the great advantages of computer aided planning lies in the ability to produce complex and complicated products at top speed, mainly ones that could not be attained with a conventional draftsman table. However, after the computer aided had glorified some architecture tycoons, it soon became clear that the path from the computer to earth is, as yet, complicated. For it turns out that neither Ahmed nor Sergei nor Fung Yu can translate their fantastic plans into a real building.
Like in the Japanese soap factory story - the best computerized brains work to provide a complicated answer to every complicated problem that they themselves had previously created. And so, after some years of failed attempts to teach low-tech workers how to build the hi-tech images rendered on the computer screen, there was a shift  to computer controlled process, whereby the building is done merely by machines, like any other manufactured product. But the existential problem of Ahmed, Sergei and Fung Yu, who still sweat to support their families, remains unsolved.

This brief introduction is not intended to detract from the computer’s importance, as there is no doubt of its contribution to advancing building technology, saving work space in architects’ offices, reducing the number of workers, and - consequently - saving in expenses of air conditioning, detergents, coffee, water, and great amount of toilet paper.
However, in view of this, one should frankly ask: are complicated hi-tech buildings necessary at all for most of the people, who have to live, work and spend their leisure in them with bodies and souls no different for our forefathers? Does anybody really prefer to live in a computer product instead of a vernacular structure made of simple sustainable materials? And do these complicated buildings at all truly reflect a loftier architecture than that reflected in conventional building?
To answer these not so simple questions, we’re juxtaposing works of two productive offices of totally different nature: The Viennese Coop-Himmelb(l)au which is considered one of the leading firms in computerized structures; and the Chilean architect Maria del Carmen of the AIRA group, who laudably represents conventional architecture, with almost fanatic adherence to basic planning based on low-tech technology and sustainable building materials.
The Viennese name Himmelb(l)au expresses a play on the words ’blue heavens’ and ‘heavenly building’. The ‘Coop’ preceding it comes from deletion of the hyphen in ‘co-op’, as that established in 1968 by the three founders - Helmut Swiczinsky, Michael Holzer, and Wolf D. Prix - the creative backbone of the firm.
Prix studied architecture in Vienna, at AA in London, and at SCI in California. Since 1993 he has been Professor of Architecture at the University of Applied Arts in Vienna, and since 2003 - Head of the School of Architecture and Vice-Rector.
Although born into the formative years of Post-Modernism, and immediately contributing to advancing its Deconstructivist branch, the firm has survived the vagaries of time and remained loyal to its personal style laden with abstract ideas - a style that, at least seemingly, blurs the building’s purpose while expressively speaking for the architect, very much as in the case of other archistars such as Frank Gehry, Zaha Hadid and Kalatrava.
In addition to its extensive activity in the field of education, Coop-Himmelb(l)au, with offices in Los Angeles, Ohio, France and Mexico, continues to plan (and in many cases successfully build) projects world renowned. A number of these projects have won the firm prestigious awards and contributed to consolidating Prix as a sought-after lecturer by the most prestigious universities around the globe.
The most prominent of the buildings distinguishing the firm today are: the BMW Welt Delivery Center in Munich, the Akron Art Museum in Ohio (won the 2008 RIBA European Award), the School of Performing Arts in Los Angeles, the Museum of Contemporary Art and Planning Exhibitions (MOCAPE) in Shenzen, China, and the fair center under construction in Riva del Garda, Italy.
A prominent characteristic of Coop Himmelb(l)au is the ongoing attempt to grant the buildings a sense of imbalance. Since this logically opposes the static essence of buildings, the effect is mainly achieved by use of diagonal lines, which - as it were - divert the center of gravity from the base. Since in the computerized world image is more important than essence, this illusion is made all the more extreme by photos or renderings that are reduced upwards, contrary to customary norms of architectural photography whereby all the vertical lines run parallel almost obsessively.
To demonstrate the widening dissonance between hi-tech architecture and the low-tech user, we went afar to the office of Chilean architect María del Carmen of the AIRA group (Art, Imagination, Rigor, Amor). Architect Maria del Carmen, also known as Cazu Zegres G., began her professional career in New York, where she graduated in 1984 and worked as a furniture and lighting designer. She was Prof. at Talca University (2002-05), and Universidad Catolica de Chile (2005).
Contrary to the highly complex computer products of Coop Himmelb(l)au, Maria del Carmen's structures could have been built also thousands of years ago - in terms of the professional skill required to carry them out, the architectural conception putting man and place in the center, and the sustainable materials. Whether private home or church, most of Maria del Carmen's projects are simple, and implemented almost obsessively, though brilliantly, with one material - timber or bare concrete, sometimes impeccably embedded with stone. The plan is made of basic geometry, usually a rectangle or a circle, expressing a conceptual idea of some sort - often related to the place.
While Maria del Carmen's buildings appear formally simple, their conceptual explanation is far more complicated, since it reflects, according to her, the relation between architecture and poetry, and as such may be subjectively interpreted by the viewer, depending on his socio-cultural background.

What are your thoughts? does Hi-tech architecture truly enhance our lives or does it create a yearning for simpler times?
Architect Dr. Ami Ran - Editor-in Chief Architecture of Israel
www.aiq.co.il +972-3-6471133

היי־טק זה לפעמים


אחד הגימיקים המככבים בהרצאות מבוא למינהל עסקים, הוא הסיפור הידוע על מרכז החלל האמריקאי NASA שגילה להפתעתו שהעטים שסופקו לאסטרונאונטים הראשונים, מסרבים לכתוב בחללית. לאחר שמחקר קצר הבהיר שהדיו פשוט לא מסכים לרדת לנייר במצב של חוסר משקל, הוחלט לפתח עט שפועל על עקרונות שונים. לאחר כעשר שנות מחקר והוצאה של כ- 12 מיליון דולר דאז, הצליחו לפתח עט שפועל בכל מצב. הרוסים שנתקלו בבעיה דומה, פשוט השתמשו בעיפרון.

כדי לא להיתפס כמי שנוטה לאימוץ עיוור של פתרונות "סובייטיים", גימיק אחר מאותה סדרה, מספר על מפעל יפני לסבונים שקיבל מכתב תלונה מאדם שהופתע שהאריזה היוקרתית שרכש אינה מכילה סבון. המפעל, עתיר הטכנולוגיה, הריץ מיד תוכנת מחשב שאיתרה עד מהרה את התקלה במכונת האריזה. מהנדסי המפעל שהתכנסו כדי למנוע תופעה דומה בעתיד, החליטו להתקין על קו הייצור מצלמות רנטגן משוכללות, ולהציב ליד כל אחת מהן משגיח שיסיר כל קופסה שמכשיר הרנטגן מתריע שהיא ריקה. במפעל קטן יותר פתרו את הבעייה באמצעות מאוורר ביתי, שהופנה כלפי מכונת האריזה. בכל פעם שהיתה עוברת מולו קופסה ריקה, היא היתה פשוט מתעופפת.

אחד היתרונות הבולטים של תכנון באמצעות מחשב, טמון ביכולתו להפיק במהירות רבה תוצרים מורכבים ומסובכיםכאלה שקשה מאוד להגיע אליהם באמצעות לוח השירטוט הקונבנציונלי. לאחר שהיכולת הזאת הצליחה להאדיר את שמם של כמה טייקוני אדריכלות, הסתבר להם עד מהרה שהדרך מהמחשב לשטח הרבה יותר מסובכת. שכן, לא אחמד, לא סרגיי ואפילו לא פונג יו מסוגלים להפוך את התוכניות הפנטסטיות שלהם למבנה הניצב בשטח.

בדומה לסוכנות החלל האמריקאית ומפעל הסבונים היפני, טובי המוחות הממוחשבים מצליחים בסופו של דבר לספק מענה מסובך לכל בעיה מסובכת שהם יצרו בעצמם. לאחר מספר שנים של ניסיונות כושלים ללמד את פועלי הלו-טק לבנות את ההדמיות שהמחשב מייצר, החליטו לעבור לבנייה עוקפת אדם, באמצעות תהליך נשלט מחשב. אולם, זה לא פותר את בעיית הקיום של אחמד, סרגיי, פונג יו ומשפחותיהם.

המבוא הקצר הזה לא נועד להקטין את חשיבותו של תכנון באמצעות המחשב, שכן אין ספק שהוא תורם לקידום טכנולוגיית הבנייה, חוסך שטחי עבודה רבים במשרדי האדריכלים, מצמצם את מספר העובדים, וכפועל יוצא - חוסך בהוצאות מיזוג האוויר, חומרי ניקוי, קפה, מים והרבה מאוד נייר טואלט
אולם, דווקא על רקע זה ראוי לשאול: האם מבנים מסובכים ועתירי טכנולוגיה דרושים בכלל למרבית בני האדם, הנאלצים לחיות, לעבוד ולבלות בהם באמצעות גוף ונשמה שאינם נבדלים במאום מאלה של אבות אבותינו? האם מישהו בכלל מעדיף לחיות בתוצר מחשב ולא במבנה קונבנציונלי שעשוי מחומרים פשוטים וזמינים? ובכלל, האם בניינים מסובכים משקפים באמת יכולת אדריכלית גבוהה יותר מזו המשתקפת במבנה קונבנציונאלי?

כדי לענות על השאלות הקיומיות האלה אנחנו מציבים אלה מול אלה, עבודות של שני משרדים בעלי אופי שונה בתכלית: האחד, קופ־הימלב(ל)או - משרד עתיר טכנולוגיה הנחשב לאחד המובילים בתחום האדריכלות הממוחשבת. השני - האדריכלית הצ'יליאנית מריה דל כרמן (מכונה גם קאזו זגרס), המייצגת באופן ראוי לשבח את הפן הארצי של האדריכלות, תוך דבקות כמעט פנאטית בתכנון קונבנציונאלי המבוסס על טכנולוגיית לו-טק וחומרי בנייה זמינים

השם הווינאי "הימלב(ל)או" מבטא משחק מילים מתחכם בין "שמיים כחולים" ו"מבנה שמיימי". ה־pooc שלפני, נוצר מהשמטת המקף במילה po-oc - שיתוף פעולה שנוסד ב-1968 בין שלושת המייסדים - הלמוט שוויצינסקי, מייקל הולצר ו-וולף ד. פריקס - עמוד התווך היצירתי של המשרד עד היום.
וולף פריקס למד אדריכלות בווינה, השתלם ב־AA בלונדון ואחר כך ב-ICS בקליפורניה. החל מ־1993 הוא משמש כפרופסור לאדריכלות באוניברסיטה לאמנויות שימושיות בווינה, ומשנת 2003 - כראש בית הספר לאדריכלות וכסגן הרקטור.

למרות שהמשרד נולד אל תוך המציאות הפוסט-מודרנית בהתהוותה, כמי שקידם את הזרם הדה-קונסטרוקטיביסטי, הוא שרד את תהפוכות הזמן ונשאר נאמן לסגנונו האישי העמוס ברעיונות מופשטים. סגנון שמשתלט, לפחות למראית עין, על המבנה, תוך טשטוש התכלית. במצב כזה - קל יותר לזהות את האדריכל מאשר את סוג המבנה, בדומה אגב, לפרנק גהרי, זאהה חאדיד וקלטראווה, המשאירים את חותמם האישי בכל עיר בעולם שמזמינה אותם, ממש לצורך זה.

במקביל לפעילות הענפה של וולף ד. פריקס באקדמיה, המשרד המחזיק כיום סניפים בלוס אנג'לס, אוהיו, ליון ומקסיקו, ממשיך לתכנן (ולעתים גם לבנות) פרויקטים שמזכים אותו בפרסים יוקרתיים, ותורמים בתוך כך לביסוסו של פריקס כמרצה מבוקש באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר ברחבי העולם.

בין הפרויקטים החשובים שתוכננו במשרד בשנים האחרונות: "עולם ה־BMWבמינכן, מוזיאון אקרון לאמנות באוהיו, ביה"ס לאמנויות הבמה בלוס אנג'לס, מוזיאון לאמנות עכשווית בשנזן, סין, ומרכז הירידים בריווה דל גארדה, איטליה.

אחד הפרמטרים המזוהים באדריכלות של קופ־הימלב(ל)או הוא ניסיון בולט להקנות למבנים רושם של חוסר יציבות. כיוון שהדבר מנוגד למהות הסטאטית של המבנה, האפקט הזה מושג באמצעות התוויה של קווים אלכסוניים, המוציאים, לכאורה, את מרכז הכובד של המבנה מבסיסו. האשליה הזאת מוקצנת עוד יותר באמצעות הדמיות או צילומים המתכנסים במכוון כלפי מעלה - בניגוד מוחלט לאמות המידה המקובלות בצילום אדריכלי, שבו כל הקווים האנכיים מקבילים זה לזה באופן כמעט אובססיבי.
המשך

מרכז הירידים בריווה דל גארדה, איטליה, 2006-2010

השימוש במבנה אטרקטיבי כמוקד משיכה לתיירים אינו חדש. למעשה, כל הערים הידועות בעולם משופעות בבניינים כאלה: האמפייר־סטייט בניו-יורק, מגדל אייפל בפריס, ואם תרצו - הקולוסיאום, האקרופוליס, הפירמידות, הגנים התלויים בבבל, והכותל המערבי בירושלים. לאחר ההצלחה של פראנק גהרי להפוך את עיר השדה הספרדית בילבאו לאחת הערים המתוקשרות בעולם באמצעות מוזיאון הגוגנהיים, קרנם של כוכבי האדריכלות ("כוכבלים") נסק באופן משמעותי. כידוען בתחום, קופ-הימלב(ל)או הוזמן לתכנן מבנה חדש ליריד ב-ריווה דל גארדה - במטרה ברורה לייצר אייקון אדריכלי שיתחרה במרכזי ירידים ידועי שם, כמו אלה שבוורונה, בולוניה ודיסלדורף. המבנה הענק יוקם בסמוך ליריד הקיים, בקצה השדרה המרכזית של העיר, שתסתיים למעשה בתוך המבנה ברחבה גדולה מחופה, בין הקונוסים המדגישים את מבני הכניסה. גשר עילי יחבר את מבני היריד הקיימים עם האזור החדש. הבנייה שאמורה להסתיים בעוד כשנה וחצי, תעלה כ־26 מיליון אירו.
קופ־הימלב(ל)או

מוזיאון ההשפעה ההדדית. ליון, צרפת, 2001-2010

המבנה מבטא את ה"מוטציות המקריות" הנוצרות כתוצאה מזליגת ידע בין תחומי העיסוק השונים, כגון טכנולוגיה, ביולוגיה ואתיקה. הקומפלקס מורכב משני מבנים - האחד מאפיין את ה'גלוי' באמצעות מבנה זכוכית קריא ומובן, השני - את ה'נסתר' באמצעות מתווה מורכב של קונסטרוקציה מקוטעת וסבוכה. עם השלמתו, המבנה שייבנה בעלות משוערת של כ-100 מיליון יורו, מתוכנן לארח כחצי מיליון מבקרים בשנה. קופ־הימלב(ל)או

עולם ה־BMW מינכן, גרמניה, 2007

כיוון שמדובר בחברה יוקרתית שבה ה"לוק" הוא חלק מה"שואו", המשימה של קופ־הימלב(ל)או היתה להעניק ללקוחות המקבלים את רכבם חוויה שתמלא אותם בגאווה על השתייכותם ל"מעמד" החדש. קבלת הרכב מתחילה באירוח בטרקלין מהודר, כאשר כלי הרכב הנמסרים ללקוחות מועברים דרך מעלית שקופה אל ה"מרינה" - אולם קבלת הרכב הממוקם במרכז "עולם ה־BMW". משם בעלי הרכב החדש נוהגים בגאווה דרך רמפה רחבה אל מחוץ לבניין. בין חלקי המבנה מחבר גשר תלוי המאפשר צפייה אל המתרחש למטה. במבנה יש גם פונקציות ציבוריות, כגון אודיטוריום המשנה את צורת הישיבה בהתאם לסוג האירוע, חדרי ישיבות דינאמיים, ואזורי שירות. משרדי החברה ממוקמים במגדל, כמו גם מסעדות, קמפוס לילדים, ומרפסות תצפית.
קופ־הימלב(ל)או

כדי להמחיש את הפער המתרחב בין אדריכלות ההיי־טק למשתמש הלו-טק, הרחקנו עד למשרדה של האדריכלית הצ'יליאנית מריה דל כרמן. דל כרמן החלה את דרכה המקצועית בניו־יורק, לאחר שסיימה שם את לימודי האדריכלות בשנת 1984 ועבדה כמעצבת ריהוט וגופי תאורה. בשנת 1990 היא החלה להנחות סטודיו בבית הספר לאדריכלות של אוניברסיטת "קלקה", ובין השנים 2005־2002 שימשה פרופסור בפקולטה לאדריכלות של אוניברסיטת "טלקה", וכן באוניברסיטה הקתולית של צ'ילה

לעומת תוצרי ההיי־טק המורכבים של קופ־הימלב(ל)או ועמיתיו הממוחשבים, את המבנים של מריה דל כרמן ניתן היה לבנות גם לפני אלפי שנים - מבחינת המיומנות המקצועית הדרושה להקמתם, חומרי הבנייה המקומיים, טכנולוגיית הלו־טק המועברת בירושה מאב לבן, ובעיקר מבחינת החשיבה האדריכלית המציבה במרכז את האדם ואת הקשר הטבעי שלו למקום.

כמעט כל המבנים של מריה דל כרמן - בין אם זה בית פרטי או כנסייה - מתאפיינים בפשטות צורנית ונבנים כמעט באופן אובססיבי, מחומר בנייה אחד - בדרך כלל עץ או בטון חשוף, תוך שילוב מעניין של אבן. התוכנית מורכבת מגיאומטריה בסיסית - בדרך כלל מלבן או עיגול - ומבטאת רעיון פיוטי כלשהו, אך תמיד עם קשר הדוק למקום.

לעומת הפשטות המדהימה של המבנים של דל כרמן, ההסבר הרעיוני שלהם מורכב יותר, בעיקר משום שהם משקפים, כהצהרת האדריכלית, את היחס בין אדריכלות ושירה, וככאלה הם נתונים מן הסתם לפרשנות הסובייקטיבית של המתבונן, וכפועל יוצא - תלויים במטען החברתי/תרבותי שלו.

במסגרת זו, "בית קאלה" למשל, מכוון את המתבונן לבצע חיבור מופשט בין הפרח המתקשר בדרך כלל עם אבלות, לבין היחס המתקיים בטבע בין מבנה ותכלית; כנ"ל תוכנית "בית הקליפה" המבוססת על חתך של קליפת־עץ המקבלת צורה של קערת פירות כשהיא מופרדת מהגזע; "בית האסם" - אינטרפרטציה עכשווית ל"בית האסם" המסורתי, שזוכה להתעניינות בינלאומית, למרות שהוא אינו אלא בית עץ פשוט שיופיו טמון בפרטיו; תוכנית "בית הדו" המשמשת את האדריכלית לביטוי היחס שבין בנוי לפנוי, באמצעות הרווחים הנוצרים בין מרובע לעיגול החוסם אותו; כנסיית "רוח הקודש" בסאן ג'רונימו - מבנה מתעגל מבטון חשוף הנפתח כ"ידי אלוהים" כדי לחבוק באהבה את קהילת המאמינים; ו'בית האש' דמוי ה"ביקתה", שבו ההתכנסות המשפחתית סביב האח מתווה תוכנית ספיראלית המסדירה את מערכות הקשרים בין הפנים והחוץ - מצד אחד האגם, ומן הצד האחר - המפרץ.

 ומה דעתכם? האם אדריכלות ההייטק יותר תורמת לחיינו או יותר יוצרת געגוע ל"טעם של פעם"?

Architect Dr. Ami Ran - Editor-in Chief Architecture of Israel

www.aiq.co.il +972-3-6471133